ו"ע 10679-02-17

תקציר

הדיון נסוב סביב הבסיס המשפטי לסמכותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים לנהל נכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים. על פי חוק זה, כל נכס נפקד הופך להיות מוקנה לאפוטרופוס, והחלטתו לשחרר את הנכס נתונה לשיקול דעתו. לאפוטרופוס יש גם את הכוח למכור את הנכס המוקנה, שהופך לאחר מכן לרכושו של הקונה, בעוד שהתמורה מוחזקת על ידי האפוטרופוס. עם זאת, כאשר מדובר במקרקעין, האפוטרופוס יכול למכור אותם רק לרשות הפיתוח. חוק נכסי נפקדים (פיצויים), שנכנס לתוקף בשנת 1973, קובע כי לא ניתן להגיש תביעות לשחרור רכוש מוקנה, אלא רק עתירות לפיצויים. במקרים דנן, הנכסים הוקנו לאפוטרופוס בשנת 1953 ונמכרו לרשות הפיתוח זמן קצר לאחר מכן. משמעות הדבר הייתה שהנכסים עברו לבעלותה המלאה של רשות הפיתוח, והמערערים יכלו לקבל פיצוי בלבד. השאלה המרכזית הייתה האם פיצוי זה חייב במס רווחי הון. השופט פסק לטובת המערערים, בקובעו כי הסכמי הפיצויים אינם נחשבים כעסקה לצורכי מס רווחי הון, ולכן לא היה צריך לשלם מס כזה על הפיצויים שהתקבלו. בנוסף, טענה השופטת כי יש להחזיר את מס השבח, אם שולם, למוכרים (במקרה זה, המערערים) ולא להישאר בידי רשות הפיתוח, שכן המס מוטל על המוכר על פי דין, ללא קשר להסכמים כלשהם בין הקונה למוכר להסדרת תשלום המס. לפיכך, הערעורים התקבלו, והמשיב חויב לפעול בהתאם בתוך 14 יום מיום מתן פסק הדין.