בג"צ 1914/18

תקציר

בית הדין החליט לדחות את העתירה בבקשה לערער על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין זכאותה של העותרת לקצבת שארים. בית הדין מכיר בכך שהוא אינו משמש כערכאת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, והתערבות היא נדירה ושמורה למקרים חריגים של טעות משפטית מהותית בסוגיות עקרוניות, לצד שיקולי צדק. במקרה דנן, פסק דינו של בית הדין הארצי, אשר שלל את מעמדו של העותר כ"אלמן מבוטח", לא הוכיח טעות משפטית או הצדיק התערבות. פרשנותו של בית הדין הארצי לעובדות הייתה שונה מזו של בית הדין האזורי אך לא סתרה אותה, והיא נתנה משקל רב יותר לאינדיקציות של הפרדה כלכלית. גם טענת העותר לסטנדרט ראייתי מופחת בשל אילוצים אובייקטיביים על החיים המשותפים לא הייתה משכנעת. בית הדין הארצי מצא כי נימוקי ההגירה והמגורים הנפרדים של העותרת לא היו אילוצים אובייקטיביים אלא בחירות קריירה אישיות. בנוסף, בית המשפט לא התייחס לבקשה לקבל ראיות חדשות בשל חוסר בירור וממילא ראיה זו לא הייתה מיטיבה עם העותר. לבסוף, העותרת אחראית לתשלום הוצאותיהם של המשיבים 1, 2 ו-3, כל אחד בסך של 2,500 ₪.