על"ע 10320/02

תקציר

במקרה שלפנינו, ביקש המערער להפוך למתמחה לאחר שניסיונותיו הראשונים נדחו בשל מעשי מרמה הקשורים לבקשת ההתמחות שלו. לשכת עורכי הדין אסרה על המערער להירשם כמתמחה עד שנת 2015, בעקבות הרשעתו בקבלת תעודת התמחות במרמה באמצעות זיוף ציוני בחינות. למרות שסיים את לימודיו המשפטיים ברומניה, נכשל המערער במספר בחינות לשכה בישראל, מה שהוביל להרשעה ולערעור שהתמקד בשאלה האם נכון היה ללשכה לדחות את ההתמחות לצמיתות. ההליך המשמעתי נגד המערער הסתיים בהסדר טיעון, עם עונשים מקלים שכללו עבודות שירות ומאסר על תנאי. עם זאת, לשכת עורכי הדין עמדה על החלטתה למנוע מהמערער להתמחות, בטענה לחומרת מעשיו של המערער. למרות שהוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין תמך בתחילה בתוצאות הסדר הטיעון, מאוחר יותר הם הפכו עמדה זו והרחיבו את האיסור על התמחות, בנימוק של הצורך לשמור על טוהר המידות של מקצוע עריכת הדין. המערער טען כי החלטת הוועד המרכזי אינה סבירה ועונשית שכן היא חורגת משיקול דעתו של בית הדין למשמעת. עם זאת, בית הדין הכיר בסמכותה של לשכת עורכי הדין לשמור על סטנדרטים מקצועיים, אך מתח ביקורת על חוסר העקביות בין הסכם בית הדין המשמעתי לבין עמדתו הנוקשה יותר של הוועד המרכזי. בסופו של דבר, פסק בית הדין לטובת המערער והתיר לו להירשם כמתמחה החל מאפריל 2002, תוך שהוא מציין את חוסר המעש הראשוני של לשכת עורכי הדין ואת ביטול ההחלטה לאחר מכן כעילה לשמירה על הגינות ועקביות בהליכים המשמעתיים והמנהליים.