בש"פ 658/88

תקציר

בית המשפט העליון התייחס לשאלה האם עד סרבן, מחמוד סרי חסן, יכול לערער באופן עצמאי על החלטת ביזיון בית המשפט לאחר שנכלא בגין סירובו להעיד במספר משפטים, לפי סעיף 5 לפקודת ביזיון בית המשפט. בית המשפט בחן האם עד כזה יכול להיחשב כ"צד" לצורך ערעור. השופט ש' לוין הדגיש כי באופן מסורתי, רק צדדים פורמליים לתיק יכולים לערער על החלטות, אך הכיר בכך שיש ליישם גישה רחבה ופונקציונלית יותר כדי לאפשר למי שמושפע ישירות מהחלטות שיפוטיות לערער, גם אם אינו צד פורמלי. לטענתו, הדבר עולה בקנה אחד עם המגמות והמדיניות המשפטית האחרונה, ומאפשר ערעור המבוסס על היותו "בעל דין למעשה" כאשר ההליך משפיע עליו ישירות. השופט בך, לעומת זאת, הדגיש כי זכות הערעור מחייבת בדרך כלל הוראת חקיקה מפורשת ולא ראה אותה חלה מטבעה על עדים לפי הפקודה, והדגיש את חשיבות הבהירות החקיקתית לגבי זכות הערעור של עדים. השופט ברק ציין כי אף שפקודת ביזיון בית המשפט לא העניקה זכות זו במפורש, יש לפרש את הדין הכללי כך שיאפשר ערעורים כאלה, בהתאם לכוונות חקיקתיות רחבות יותר ולרפורמות שנראו במקומות אחרים, והדבר מציע כי אין להניח כי השמטת זכות זו היא מכוונת. בסופו של דבר דחה בית המשפט את בקשתו של חסן להצטרף לעתירות קיימות, אך הכיר בעמימות ובמגבלות בחוקים הנוכחיים, והדגיש את הצורך בביקורת חקיקתית כדי להבטיח הליכים שיפוטיים הוגנים ולשקף צרכים שיפוטיים מודרניים.