ע"א 211/82

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור שהוגש בתביעת לשון הרע שהגיש המערער נגד המשיב, מנהל מרפאה פסיכיאטרית בבית החולים הממשלתי שיבא. המערער האשים את המשיב בלשון הרע בעקבות הוצאת שני מכתבים מהם עולה כי המערער סובל מפרנויה מחמירה, המצדיקה אשפוז כפוי. מכתבים אלה, שנשלחו לפסיכיאטר המחוזי, התבססו על מידע מיד שנייה מפסיכולוג בבית הספר לסיעוד בו למד המערער, ללא הערכה ישירה של המשיב. הערכאה הנמוכה יותר דחתה את תביעת לשון הרע שהגיש המערער, תוך הסתמכות על ההגנות העומדות למשיב. לאחר עיון מצא בית המשפט העליון כי מעשיה של המשיבה חרגו מגבולות הסבירות של התנהלות מקצועית, שכן היא לא בדקה אישית את המערער והסתמכה על עדות שמיעה בלבד. בית המשפט קבע כי פרסום המכתבים אינו "פרסום מותר" לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, שכן לא המשיב, לא בית הספר לאחיות ולא הקורס המקצועי נחשבו כסמכות מוסמכת. זאת ועוד, בית המשפט הגיע למסקנה כי המשיב לא פעל בתום לב, שכן תוכן המכתבים חרג מהתנהלות מקצועית סבירה ונשא השלכה רשלנית על מצבו הנפשי של המערער. בית המשפט קבע כי הענקת חסינות למשיב לפי פקודת הנזיקין אינה ישימה, שכן התנהלותו של המשיב מהווה רשלנות. משכך, דחה בית המשפט העליון את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, החזיר את תביעת לשון הרע להמשך הליכים ופסק לטובת המערער. התיק הועבר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בתביעת המערער לפיצויים, והמשיב חויב לשלם את הוצאות המשפט של המערער. ההחלטה הדגישה גם את הצורך בתיקונים משפטיים הנוגעים לקריטריונים לאשפוז כפוי, המשקפים חששות רחבים יותר לגבי נאותות ההגנות החוקיות במצבים כאלה.