ע"פ 8579/20

תקציר

הערעור מתייחס לשני אישומים בעבירות מין שביצע המערער בשתי נכדותיו הקטינות. האישום הראשון ייחס למערער מעשה של קיום יחסי מין עם קטינה שהייתה אז כבת 10. האישום השני ייחס לו פעולת חיכוך של רגלו ברגלה של נכדה אחרת, שהייתה אז כבת 15, מתחת לשולחן במהלך סעודת שבת. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בשני האישומים. אשר לאישום הראשון, ההרשעה התבססה אך ורק על עדותו של הקטין, שניתנה בפני חוקר ילדים ולא בבית המשפט, לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנה על ילדים), התשט"ז-1956 (להלן: חוק הגנת ילדים). אשר לאישום השני, ההרשעה התבססה על עדותו של הקטין שהעיד בבית המשפט, ודחתה את טענת המערער כי מדובר במגע אקראי. המערער ערער על הרשעתו, ובית המשפט לא מצא עילה להתערב בממצאי העובדות והמהימנות של בית המשפט המחוזי ביחס לאישום השני. עם זאת, באשר לאישום הראשון, הגיע בית המשפט למסקנה כי עדותו של הקטין שניתנה בפני חוקר הילדים נזקקה לסיוע בראיות אחרות, כנדרש בחוק. בית המשפט קבע את הפסיקה באשר לטיבן של הראיות הנדרשות לסיוע, אשר צריכות לבוא ממקור בלתי תלוי, נוטות להפליל את המערער ונוגעות בנקודת מחלוקת של ממש. בית המשפט קבע כי עדותה של נכדה קטינה נוספת, שבית המשפט המחוזי ראה בה ראיה תומכת, אינה מהווה סיוע במקרה זה. בית המשפט הסביר כי הדמיון בין המעשים המתוארים בשני האישומים היה חלש יחסית, ואופי המעשים ונסיבותיהם היו שונים. בית המשפט הדגיש כי דרישת הסיוע היא דרישה מהותית, ומספר ראיות המחזקות זו את זו אינן מהוות יחד סיוע. לפיכך, קיבל בית המשפט את הערעור בחלקו, וביטל את הרשעתו של המערער באישום הראשון, והותיר את ההרשעה באישום השני על כנה. מאחר שגזר הדין התבסס על שני האישומים, הורה בית המשפט על ביטול גזר הדין והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי למתן גזר הדין על יסוד יתרת ההרשעה באישום השני בלבד.