תמ"ש 39387-10-10

תקציר

פסק הדין דן בזכויות במשק חקלאי המוחזק על ידי יחיד במושב. זכויות אלה מורשות אך אינן קנייניות, ולכן אינן חלק מעיזבונו של הפרט. טיבן של זכויות אלה וכל הגבלה נקבעים בחוזה בין המושב לרשות מקרקעי ישראל. במקרה של פטירת בעל הזכות, תנאי החוזה קובעים כי הזכויות יעברו לבן הזוג, או אם אין, לילד אחד המוכן ויכול, או לאדם ששמו מופיע בצוואתו של המנוח. אם לנפטר אין בן זוג ויותר מילד אחד, בית המשפט יחליט איזה ילד יקבל את הזכויות. עם זאת, בעל הזכויות יכול להורות בצוואתו כי זכויותיו יועברו לאדם מסוים, כל עוד אותו אדם הוא בן זוגו, או שהזכויות אינן מתחלקות בין יותר מאדם אחד. מקרה זה עסק בסכסוך בין זוכי הצוואה לבין הנתבע, שהיה בנו של המנוח. התובעים טענו כי סעיף 19(ג)(2) לחוזה בין המושב לרשות מאיים על זכותו של המנוח לקבוע את ירושת עזבונו באמצעות צוואה. הנתבע טען כי הזכויות צריכות לעבור אליהם כילדו של המנוח, ואילו התובעים סברו כי יש לכבד את הצוואה, והורה על מכירת המשק וחלוקת התמורה. השופט מצדד בתובעים, ומציין כי בעל הזכויות יכול להורות על מכירת החווה וחלוקת הכספים כרצונם, מבלי להפר את החוזה. זאת, משום שתכלית החוזה היא למנוע פיצול משקים ועיזבונות, תכלית המגולמת אף בסעיף 114 לחוק הירושה. כיבוד רצונו של אדם הוא עקרון יסוד בדיני הצוואות ועל בית המשפט למלא את רצונו של הנפטר במידת האפשר. זאת ועוד, התנהלות הנתבעים – לרבות ניסיונם להעביר את הזכויות על שמם באמצעות צו ירושה שבוטל שנים קודם לכן – מעידה על חוסר תום לב. לפיכך, השופט פוסק לטובת התובעים ומורה על ביצוע צוואת המנוח. מדובר במכירת הזכויות לצד שלישי וחלוקת התמורה בין התובעים לנתבע כמפורט בצוואה. כמו כן חויב הנתבע בהוצאות המשפט של התובעים, בסך 10,000 ₪.