בג"צ 294/89

תקציר

פסק הדין מתייחס לעניינו של המשיב מס' 2, שנפגע ממטען חבלה שהוטמן ברכבו, מה שהוביל אותו לבקש הכרה כ"נפגע" מ"פגיעה בעוינות" לפי חוק הפיצויים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970. הרשות הראשונית דחתה את טענתו, אך ועדת ערר הפכה את ההחלטה וסיווגה את פציעתו כ"פגיעה עוינת" על סמך פרשנותה לסעיף 1 לחוק, המגדיר את המונח במספר חלופות. עם זאת, בג"ץ בחן פסק דין זה ומצא כי ועדת הערר חרגה מסמכותה התפקודית בכך שפערשה את החוק באופן רחב מדי. בית המשפט הדגיש את הצורך בקשר סיבתי ממשי, ולא עקיף, בין הפגיעה לבין פעולות איבה לצורך סיווגם כ"פגיעה עוינת", ודחה את הרעיון שכל פגיעה מנשק, המשמשת בדרך כלל את צה"ל, נחשבת אוטומטית ככזו. בית המשפט הדגיש כי הוראות חקיקה שנועדו להגביל את סמכויות השיפוט חייבות לבוא לידי ביטוי באופן ברור ומפורש. בית המשפט קבע כי החלטת ועדת הערר אינה שוללת באופן מוחלט את סמכותה, אך פרשנותה המרחיבה של החלופה השלישית אינה נכונה. בעקבות זאת ביטל בית המשפט את החלטת ועדת הערר וקבע כי אין קשר ממשי לפעולות איבה והחזיר את התיק לבחינה נוספת בנוגע להגדרות משפטיות אחרות של פגיעה בעוינות. מעורבותן של הגדרות סטטוטוריות ופסקי דין קודמים מדגישה את מחויבותו של בית המשפט לפרשנות זהירה של "פגיעה בעוינות", תוך הבטחת תחולת החוק העולה בקנה אחד עם כוונתו מבלי להטיל אחריות בלתי הוגנת על המדינה.