ת"א 25207-09-17

תקציר

פסק הדין דן בהיקף השימוש הכלכלי האסור בקרקע חקלאית על ידי הנתבעים. התובעת, רשות מקרקעי ישראל, הציגה דוחות פיקוח וראיות לשימוש לא חקלאי של הנתבעים בקרקע, לרבות בתי מלאכה, מחסנים ומבני אירוח. הראיות הנגדיות של הנתבעים לא היו משכנעות, ובית המשפט מצא אותם אחראים לעשיית שימושים אסורים נרחבים בחווה. השופטת פירטה בהרחבה את השימושים כמתואר בדוחות, תוך הבחנה בין מבנה משרדים/אירוח, מחסנים לחומרי בניין וכלי פורצלן, בתי מלאכה, משרד, מחסן לתיקון מכולות וציוד לאירועים, נגריה, מחסן אלומיניום וכלי זכוכית, מרכז לוגיסטי ומחסן פתוח. השופט קבע את גודלם ומשכם של שימושים אלה, תוך הסתמכות בעיקר על דוחות פיקוח ומדידות שנערכו בשנת 2019. נקבע כי הנאשמים השתמשו בשטח בנוי כולל של 4,283 מ"ר לצרכים שאינם חקלאיים, לצד שטח אחסון פתוח של 1,000 מ"ר, מיום 1.10.14 ועד ליום 31.10.16. סך דמי השימוש, שחושבו על פי ערכי השמאי ותקופות השימוש, הסתכמו בסך של 754,016 ₪, אותם חויבו הנתבעים לשלם לרשות מקרקעי ישראל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שנצברו החל מיום 22.12.21, והוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין בסך 43,000 ₪. לסיכום, הדגיש בית המשפט את האופי הבוטה של התנהלות הנתבעים, וציין כי הם התעלמו מפסיקה קודמת והמשיכו לעשות שימוש בלתי מורשה בקרקע החקלאית, וכי אין הם צריכים ליהנות מאיחור הרשויות בנקיטת פעולה.