ע"א 1655/97

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חברה שנטלה הלוואות מבנק ונאלצה לכאורה על ידי הבנק לפתוח תוכנית חיסכון כתנאי לקבלת ההלוואות. המקרה נסוב באופן ספציפי סביב המערערים השני והשלישי, שהיו מנהלי החברה וערבו לחובותיה. לחברה חשבון חב"ד בבנק המשיב וביום 31.5.88 העניק הבנק לחברה הלוואה בסך 50,000 ₪ בריבית פריים + 0.5. באותו יום בו ניתנה ההלוואה הועבר כל הסכום מחשבון החברה לחשבון פרטי של המנהלים. כסף זה הוכנס אז לתוכנית חיסכון צמודת מדד עם ריבית של 4.75%. תוכנית חיסכון זו שימשה כבטוחה להלוואה. עם הזמן, ההלוואה נפרעה במלואה. עם זאת, חשבון חב"ד של החברה חרג לעתים קרובות ממסגרת האשראי המאושרת. שנה לאחר ההלוואה הראשונה קיבלה החברה הלוואה נוספת בסך 50 אלף שקל, ובהמשך הלוואה נוספת בסך 60 אלף שקל. במאי 1990 נפרעה תוכנית החיסכון, ולחברה הועברו 42,506 ש"ח לכיסוי חלק מהחוב בחשבון החברה. בהמשך תבע הבנק את החברה ואת המערערים על יתרת החובה בחשבון חב"ד של החברה. המערערים טענו כי מתן האשראי על ידי הבנק מותנה ברכישת תכנית החיסכון, שאינה חוקית לפי סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, האוסר להתנות שירות בנקאי אחד בשירות בנקאי אחר ללא זיקה עסקית סבירה. בית המשפט קבע כי קיים קשר בין השירותים הבנקאיים המוצעים, וכי לחברה לא הייתה אפשרות לרכוש אותם בנפרד. תוכנית החיסכון שימשה כבטוחה להלוואה, דבר המנוגד להיגיון העסקי הרגיל, שכן הבנק למעשה הלווה לעצמו את כספו. הבנק היה הנהנה העיקרי מעסקה זו, שכן הוא גבה מהחברה ריבית גבוהה על ההלוואה בעוד שתוכנית החיסכון הניבה ריבית מתונה. הנסיבות הצביעו על כפייה מצד הבנק, שהעבירה את נטל ההוכחה אל הבנק. הבנק לא סיפק כל היגיון עסקי סביר כדי להסביר את השירותים השלובים, ולפיכך פסק בית המשפט לטובת המערערים. תביעת הבנק כנגד המערערים נדחתה, והתיק הוחזר לבית משפט קמא על מנת שיקבע את מצב חשבון החברה על סמך ההוראות הנ"ל. הבנק חויב לשלם הוצאות בסך 10,000 שקל, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין. השופט ד"ר א. מודריק חלק על כך, בין השאר, וסבר כי המערערים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם וכי פעולות הבנק היו מוצדקות.