ע"א 2412/06

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט לבקשת המערערים להגיש ראיות נוספות בערעור, ובפרט לחוות דעתו של מודד, שלא הוצגה בבית משפט קמא. המשיבים מתנגדים לכך, תוך שהם מצטטים כללים פרוצדורליים וטוענים כי לא הוצגה כל הצדקה להשמטת ראיה זו במשפט. בית המשפט מסכים, ומדגיש כי יש להתיר ראיות נוספות רק בנסיבות חריגות, בדרך כלל כאשר הראיה לא הייתה זמינה מסיבות שאינן בשליטת המבקש. במקרה דנן, המערערים לא סיפקו נימוק מהימן לאי הצגת הראיות קודם לכן, ובית המשפט מוצא כי לחוות דעתו של השמאי אין השפעה משמעותית על תוצאת הערעור. בית המשפט מוסיף ודן ביסודות הנדרשים לביסוס הרשלנות, לרבות חובת זהירות, הפרת חובה זו וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. בית משפט קמא הגיע בעבר למסקנה כי המערערים לא ביססו קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין נכויותיו הנפשיות והאורולוגיות הנטענות של המערער. בית המשפט מציין כי הראיות, לרבות מסמכים רפואיים ועדויות מומחים, לא קשרו באופן משכנע בין מצבו של המערער לבין התאונה. היעדר תיעוד של פגיעת ראש וחוות דעת סותרות של מומחים תמכו אף הם במסקנה זו. בית המשפט מקבל את ממצאיו של בית משפט קמא, ומציין את היעדרן של רשומות רפואיות שהשתמרו, דבר שיכול היה לחזק את עניינו של המערער, אך ייחס את אי שמירת רישומים אלה לחוסר המעש הממושך של המערערים. בסופו של דבר, בית המשפט מחליט שלא להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, דוחה את הערעור ומטיל הוצאות על המערערים.