ע"פ 5132/93

תקציר

הערעור נסוב סביב פרשנותן של שתי הוראות חוק הנוגעות לתשלום קנסות בגין בנייה בלתי חוקית. סעיף 219(ה) קובע כי כל קנס המוטל לפי הסעיף ישולם לוועדה המקומית, ואילו סעיף 223 מעניק לבית המשפט שיקול דעת להורות אחרת ולהפנות את הקנסות לאוצר המדינה. הסעיף האחרון, על פי דעת הרוב, גובר על 219(ה) ומסמיך את בית המשפט לקבוע את יעד הקנסות, במיוחד במקרים בהם הוועדה המקומית הייתה שותפה לבנייה הבלתי חוקית. ההיסטוריה החקיקתית של שתי ההוראות תומכת בפרשנות זו, וכך גם לשון החוק עצמו. סעיף 223, בהיותו תיקון עדכני ומקיף יותר, מקיף את הוראות 219(ה) ומקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר לסטות מן הכלל. כמו כן, לוועדה המקומית צריכה להיות הזדמנות להציג את טיעוניה נגד הפניית הקנסות לאוצר המדינה, מה גם שהדבר מוזכר בסעיף 223, אך אסור לה להיות צד להליך הפלילי. ככלל, החלטת בית המשפט המחוזי להעביר את הקנס לאוצר המדינה במקרה זה הייתה מבוססת מבחינה משפטית, והערעור נדחה. השופט א' ברק מוסיף הערה המדגישה את סמכותם של בתי המשפט האזרחיים לשלול כפל קנסות מהוועדה המקומית בתובענות אזרחיות, כדי למנוע חריגות אפשריות.