עב"ל 59/03

תקציר

המערער ביקש הכרה משפטית כידוע בציבור של המנוח כדי להיות זכאי לקצבת שאירים לפי חוק הביטוח הלאומי, סעיפים 238 ו-252. בתחילה נדחתה תביעתה על ידי בית הדין האזורי לעבודה, שקבע כי היא אינה עומדת בקריטריונים בשל קיום מגורים נפרדים ואי קבלת תמיכה כספית מהמנוח בשנותיו האחרונות. עם זאת, בערעור אימץ בית הדין הארצי לעבודה גישה גמישה יותר, מבוססת מציאות חיים, וביטל את הפסיקה הקודמת. בית המשפט הכיר בכך שסביר שזוגות מבוגרים או זוגות בפעם השנייה ישמרו על מגורים נפרדים בזמן שהם חיים יחד כבני זוג. מהראיות עולה כי המערער והמנוחה חלקו חיים, השתתפו יחד באירועים משפחתיים, והיא הוזכרה באופן בולט בצוואתו ובהספד שלו כאבלה, דבר המרמז על שותפות מוכרת. יתר על כן, כאשר המנוח חלה ועבר לבית אבות, תוך שהוא זקוק להכנסתו לצורך טיפול, הקשר ביניהם נמשך, תוך התעלמות מקריטריון התלות הכלכלית. בית המשפט קבע כי קצבאות שאירים חלות על ידועים בציבור, בדומה לאלמנות, ללא צורך בהוכחת הפרשה כספית. הערעור התקבל, תוך הכרה במערערת כ"אלמנתו" של המנוח לצורך קבלת קצבת שארים, תוך חיוב המשיב בהוצאות משפטה.