ע"א 3955/04

תקציר

במקרה זה, הגישה המערערת בקשה לתביעה ייצוגית נגד חברות כרטיסי האשראי, כנגד "עמלת הגבלת אחריות" השנתית הנגבית ממחזיקי כרטיסים לפי חוק כרטיסי חיוב. המערערת טענה כי האגרה הוטלה שלא כדין והיוותה תניה המנוגדת לחוק, המעבירה למעשה את האחריות לחיובים בלתי מורשים ללקוחות. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את העתירה וקבע כי התשלום היה חוקי כפי שהוסכם על הלקוחות ואינו אסור במפורש בחוק. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי המערער, שהיה בעל ניסיון מקצועי כעורך דין המטפל בתביעות קשורות, לא הצליח לבסס עילת תביעה אישית, ואף לא הוכיח הטעיה או ניצול לרעה על ידי חברות כרטיסי האשראי לפי חוק הבנקאות (שירות לקוחות). עוד צוין כי העמלה, המכסה את חלוקת העלויות של שימוש לרעה פוטנציאלי בין כל מחזיקי הכרטיס, נחשפה בתנאי ההצטרפות. בנוסף, העמלה הייתה בידיעתו ובאישורו של הפיקוח על הבנקים. טענותיו של המערער בדבר פרקטיקות מטעות ומונחים נצלניים לא נתמכו בראיות. כתוצאה מכך, בהיעדר עילת תביעה אישית או עילה מהותית על פי החוק, התובענה הייצוגית לא אושרה. בית המשפט, בהדגישו את הצורך במסגרות רגולטוריות ראויות לתביעות ייצוגיות, אישר את הדחייה המקורית, והמערערת חויבה בתשלום שכר טרחת עורך דין למשיבים. בפסק הדין הודגש כי כל תובענה ייצוגית דורשת עילת תביעה אישית יסודית, אשר נעדרה במקרה זה.