ע"פ 9020/14

תקציר

במקרה משפטי מורכב זה, בחנה הרשות השופטת את הגנת הצורך כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 34יב' לחוק העונשין, המגן על אדם מפני אחריות פלילית כאשר הוא פועל תחת כפייה, בהיותו נתון לאיום ממשי המהווה סכנה מוחשית לחייו או לאחרים. המערערת, שהואשמה בהברחת סמים, טענה כי פעלה מתוך כורח המציאות, שכן סוחרי סמים לכאורה אנסו אותה והחדירו בכוח סמים לגופה, תוך שהם מאיימים עליה ועל שלום משפחתה כדי לכפות עליה ציות להוראות. בעוד שהחוק מניח פעולות שנעשו מכורח המציאות, אלא אם כן הופרך, בית המשפט בחן את טענתה של המערערת בקפדנות, ובחן האם גרסתה עמדה בנטל ההוכחה בכך שהעלתה ספק סביר לגבי הגנת הצורך. מכרעת בתיק הייתה מהימנות עדותו של המערער, שנשקלה אל מול הקריטריונים המקובלים בפסיקה לנפגעי עבירות מין, המתחשבת בהשפעה הנפשית ובחוסר העקביות הפוטנציאלי בסיפור הקורבן עקב טראומה. עם זאת, בית המשפט מצא בעיות משמעותיות בגרסתה של המערערת, תוך שהוא מציין סתירות לוגיות, היעדר ספק סביר וראיות נסיבתיות סותרות, כגון עסקאות פיננסיות והחזקת אביזרים הקשורים לסמים, אשר הצביעו על נרטיב חלופי של שיתוף פעולה מרצון עם בעלה ואחיו, העשויים להיות שותפים לסחר בסמים. בנוסף, הערכת הראיות הפסיכיאטריות, תוך הכרה בפוסט טראומה של המערערת, לא ביססה באופן חד משמעי את אמיתות טענותיה בדבר העברת הסמים בכפייה. בית המשפט ציין כי היחס השונה לעדות הקשורה לעבירות מין אינו מתרחב כדי לשלול סתירות באופן אוטומטי ואף לא להוריד את נטל ההוכחה מעבר לספק סביר בהליך הפלילי. בעוד שבית משפט קמא הציע כי המערער יכול היה להיעזר ברשויות בדרך, נימוק זה נקבע כבלתי מבוסס דיו. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור, והותיר את האישומים הפליליים מבוססים על היעדר ראיות מספיקות כדי להצדיק את הגנת הצורך, והורה למערערת להתחיל לרצות את עונש המאסר שלה תוך התחשבות בצרכיה הנפשיים במהלך המאסר.