ע"א 651/73

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך בין שוכר למשכיר, ובפרט בנוגע למעמד ההגנה של השוכר ופקיעתו של חוזה השכירות שלו. השאלה הראשונית הייתה האם הפטור מדיני הגנת הדייר שנקבעו בחוזה השכירות יימשך מעבר לתקופת החוזה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת השוכר והגיע למסקנה כי נוצר חוזה שכירות חדש, ובכך ביטל את סעיף הפטור. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו. בית המשפט קבע כי היעדר הארכת חוזה בכתב, יחד עם הקצבת המשכיר להישארותו של השוכר בנכס, מעידים על המשך חוזה השכירות הקודם. לדברי השופטים, מהתנהגות שני הצדדים השתמע כוונה לדבוק בתנאי השכירות המקוריים, לרבות הפטור מדיני הגנת הדייר. בית המשפט העליון הדגיש כי יצירת חוזה שכירות חדש דורשת נסיבות מיוחדות ואינדיקציות מפורשות, שהיו חסרות במקרה זה. פסק הדין הסתמך על פסיקות קודמות, והדגיש כי התנהלות הצדדים, ובפרט היעדר כל שינוי בתשלום דמי השכירות, הצביעה על הארכה שקטה של חוזה השכירות הקודם. בית המשפט התייחס גם למג'לה, נוסח משפטי, הקובע כי ניתן לקבוע את תנאי החכירה או לקבוע אותם בשקט. יש לציין כי הדוגמה המובאת במג'לה תומכת ברעיון שהתנהלות הצדדים יצרה חוזה שכירות חדש בתנאים שונים, מה שלא היה המקרה כאן. פסק הדין העדיף את המשכיר, והגיע למסקנה כי השוכר לא הצליח להוכיח היווצרות חוזה שכירות חדש. כתוצאה מכך, חוזה החכירה הקודם, לרבות סעיף הפטור ממנו, נותר בתוקף. פסק הדין התייחס גם להשלכות של התנהגות אדיבה וסלחנית של משכירים, וציין כי אין לפרש ויתורים כיצירת חוזי שכירות חדשים. בסופו של דבר הורה בית המשפט על פינוי, וקבע כי השוכר אינו מוגן עוד על ידי חוקי הגנת הדייר והעניק למשכיר את הזכות לתבוע את הנכס.