ע"א 3077/90

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בתביעת אבהות ומזונות בה היו מעורבות אישה מוסלמית (המערערת מס' 1) ובתה (המערערת מס' 2), אשר ביקשו לקבוע כי גבר (המשיב) הוא האב ועליו לשלם מזונות. בתחילה נדחו על ידי בית הדין השרעי בשל היעדר נישואין בין ההורים, הנדרש על פי הדין המוסלמי בתביעות אבהות ומזונות, ולאחר מכן פנו לבית המשפט המחוזי, שדחה גם הוא את התביעה, בנימוק של חוסר סמכות. הערעור בפני בית המשפט העליון עסק בשאלה האם בית המשפט המחוזי יכול לדון בסכסוכים כאלה ואיזה דין צריך לחול. בית המשפט אישר מחדש את עמדת ההלכה האסלאמית לפיה אבהות מוכרת רק באמצעות נישואין או הכרה על ידי האב. עם זאת, היא הדגישה עיקרון חוקתי רחב יותר: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו תומך בזכותו של הפרט לדעת את מוצאו, ומסמל מעבר להכרה במעמד אישי אזרחי לצד הדין הדתי. בית המשפט ציין כי הליכים אזרחיים יכולים לקבוע "אבהות אזרחית" על בסיס קשרים טבעיים וביולוגיים, ובכך לספק פתרונות משפטיים כאשר הדין הדתי אינו מכיר בזכויות מסוימות. פסק הדין מאפשר לבתי המשפט המחוזיים להצהיר על אבהות אזרחית ולדון בתביעות מזונות מנקודת מבט אזרחית, כאשר בתי הדין הדתיים דוחים אותן. מצב זה מאזן בין סמכות שיפוט דתית לבין זכויות אזרח, ומבטיח כי אנשים יכולים לבקש הכרה משפטית ביחסים משפחתיים ובזכויות הקשורות אליהם באמצעות המשפט האזרחי, ומקדמים את זכותו של הילד למזונות ולידע על מורשתו.