ע"פ 313/79

תקציר

בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את רחמים דדה בניסיון לעבירת מין וגזר עליו שנתיים מאסר. דדה ערער על ההרשעה ועל גזר הדין, וטען כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לגזור את דינו ולכן הרשעתו בטלה. השאלה העיקרית הייתה האם חוסר סמכותו של בית המשפט הופך את המשפט כולו לבטל, או שניתן לתקן את האישום כדי לתקן את הסוגיה. השופט שמגר קבע כי האישום הראשוני נגד דדה היה צריך להישמע בהרכב של שלושה שופטים, כפי שקובע סעיף 15 לחוק בתי המשפט, ולא בפני שופט אחד. הם נימקו זאת בכך שכוונת המחוקק בקביעת סמכויות שיפוט שונות לבתי משפט שונים היא לא רק להגביל את סמכות הענישה של שופטים בודדים, אלא גם לקבוע איזה בית משפט אחראי לשפוט את העבירה. מכיוון שהאישום הראשוני דרש הרכב של שלושה שופטים, המשפט כולו היה צריך להתנהל על ידי הרכב כזה, ותיקון כתב האישום בסוף המשפט לא תיקן את חוסר הסמכות. לפיכך, פסק הדין בטל מעיקרו והערעור התקבל. השופט ברק הסכים עם השופט שמגר כי פסק הדין היה בטל אם כתב האישום לא היה מתוקן, אך טען כי התיקון הופך אותו להרשעה חוקית בסמכותו של שופט יחיד. לדברי ברק, השאלה הפכה להיות האם הראיות שנאספו בתקופת חוסר הסמכות קבילות, מה שהעלה שאלה משנית של סמכות. ברק קבע כי הראיות שנאספו אינן בטלות ומבוטלות, ובית משפט בעל סמכות יכול להשתמש בהן בתנאי שלא נגרם עיוות דין. השופט בכור הסכים עם מסקנתו של השופט שמגר כי פסק הדין בטל אך מטעמים שונים. בכור טען כי אמנם תיקון כתב האישום היה חוקי, אך הראיות שהוצגו לפני התיקון הוכיחו אונס גמור ולא רק ניסיון. לכן, התיקון היה פיקציה שנועדה לתקן את חוסר הסמכות, והיה על השופט להעביר את הדיון להרכב של שלושה שופטים. בסופו של דבר קבע בית המשפט, ברוב דעות, כי ההליכים ופסק הדין בטלים מעיקרו, וקיבל את ערעורו של דדה.