עת"מ 45606-10-10

תקציר

העותר, איגוד האינטרנט הישראלי, הגיש עתירה מנהלית נגד המשיבים, ובהם מפקד מחוז תל אביב ומפקד משטרת מחוז מרכז במשטרת ישראל, נגד חוקיותם של צווים שהוציאה המשטרה לספקיות האינטרנט, והורו להן לחסום את גישתם של משתמשים ישראלים לאתרי הימורים שונים. בעתירה נטען כי הצווים הוצאו ללא סמכות, פגעו בחופש הביטוי וכי חוק העונשין אינו מקנה למשטרה סמכות לחסום גישה לאתרי אינטרנט. המשיבים טענו כי הצווים הוצאו מכוח סמכותה הכללית של המשטרה למנוע פשעים וכי חוק העונשין העניק להם מכללא סמכות זו. בית המשפט בחן את זכות העמידה של העותר, את הפגיעה בחופש הביטוי ואת פרשנותם של הסעיפים הרלוונטיים לחוק העונשין. בית המשפט קבע כי זכותו של העותר לעמוד שכן הוא מייצג את האינטרס הציבורי בגישה למידע. נמצא כי חסימת הגישה לאתרים פוגעת בחופש הביטוי, שכן היא מונעת גישה לתכנים, גם אם ערכם החברתי נמוך. בית המשפט פירש את הסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין והגיע למסקנה כי הם אינם מעניקים למשטרה סמכות להורות לספקי גישה לחסום אתרים. הפרשנות הלשונית של המונחים "חצרים" ו"סגירה" הצביעה על כך שהחוק התייחס למקומות פיזיים ולא הקיף אתרי אינטרנט או חסימת גישה. גם פרשנות תכליתית לא תמכה בעמדת המדינה, שכן ההשלכות של חסימת הגישה לאתרים היו שונות מהותית מסגירת מקומות פיזיים. יתר על כן, ההיסטוריה החקיקתית של הצעות חוק כושלות שניסו להעניק סמכות מפורשת למשטרה תמכה במסקנה כי החוק הנוכחי אינו מרמז על סמכות כזו. בית המשפט הדגיש את הצורך בחקיקה ראשית שתסדיר את תופעת ההימורים ברשת ואת הפגיעה בחופש הביטוי, ודרש גישה מאוזנת. עד לחקיקת חקיקה כזו סירב בית המשפט למלא את החלל החקיקתי באמצעות חקיקה שיפוטית. לפיכך, העתירה התקבלה, ונמצא כי הצווים ניתנו ללא סמכות. המשיבים חויבו לשלם את הוצאות העותר.