בג"צ 925/22

תקציר

בהחלטת בית המשפט נדחתה העתירה לערער על סמכותו של המפקד הצבאי להוציא צו הריסה והחרמה מכוח תקנה 119. בית המשפט התייחס בעבר לטענות העקרוניות שהעלו העותרים ואישר את סמכותו של המפקד הצבאי במקרים דומים. העותרים ערערו על הריסת דירה בשטח A, אך פסקי דין קודמים דחו בעקביות טענות כאלה. בית המשפט הדגיש כי יעילותה של מדיניות הריסת הבתים נבחנת על-ידי גורמי הביטחון, ואין הוא נוטל על עצמו את תפקידו של המפקד הצבאי לשפוט את יעילות ההרתעה. התיק הסתמך על חוות הדעת המקצועית החסויה של רשות הביטחון, שניתנה לה תקינות מנהלית, התומכת בשימוש בתקנה. העותרים לא הצליחו לטעון או להוכיח באופן משכנע את היעדר זיקתו של מחבל לנכס המיועד להריסה. זיקה זו חיונית להפעלת הסמכות לפי תקנה 119, לצד בחינת המידתיות והסבירות. בית המשפט בחן היבטים אלה, לרבות מעורבותו של המחבל בפיגוע, תמיכת משפחתו בפעילות טרור, וקבע כי החלטת המפקד הצבאי מוצדקת. למרות שהועלתה הטענה כי המחבל הוא קטין, בית המשפט לא מצא בכך די כדי לשלול את סמכותו של המפקד. נשקלו היבטים כמו פגיעה אפשרית בקטינים השוהים בבית, אך ניתנה עדיפות להרתעה. ביצוע הצו נחשב הוגן שכן ננקטו אמצעי זהירות כדי למזער את הנזק לחלקי רכוש שלא נפגעו. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא בסיס בטענות העותרים לערער על חוקיותה או מידתיותה של ההחלטה. התבטאויות שהשוו את מצבה של אמו של המחבל לאלמנת הקורבן נמצאו בלתי ראויות ובלתי רלוונטיות לגופה של העתירה, והביאו לדחייתה.