ת"א 2567-05-18

תקציר

התובעת, שהוענקה לה סמכות משתמעת לתפוס חלקת אדמה, תבעה מהנתבעת פיצויים בגין תשלומים שונים הקשורים לפינויה מהמקרקעין האמורים. התביעה חולקה לשלושה חלקים: פיצוי בגין דמי פינוי ששולמו לרשות עורכי הדין, פיצוי בגין השקעות אבודות ודיור חלופי. עם זאת, השופט קבע כי התובעת לא ביססה את זכותה לקבל פיצוי כלשהו מהנתבע. באשר לדמי הפינוי, ציינה השופטת כי מעמדה של התובעת כבעלת רשות מכללא משמעותו שהיא אינה זכאית לפיצוי כלשהו, שכן ניתן לבטל את רשות מינהל המקרקעין בכל עת ללא כל השלכות כספיות. יתר על כן, התובע לא הציג כל טענה או הוכחה תקפה לכך שהנתבע יצר ציפיות כלשהן לקבלת פיצוי בעת הפינוי. לפיכך, התביעה לדמי פינוי נדחתה. אותו נימוק חל גם על התביעה לדיור חלופי, שכן הארכה הנדיבה לפינוי שכבר קיבלה התובעת נחשבה מספקת. לבסוף, השופט פסק נגד התובע בתביעה לפיצוי בגין השקעות אבודות. השופטת שקלה גורמים שונים, ובהם אי תשלום דמי השימוש על ידי התובעת, אי חוקיות הבנייה על הקרקע, היעדר התועלת לנתבעת מהשקעותיה של התובעת והארכה המשמעותית שניתנה לפינוי. לאור נסיבות אלה, הגיע השופט למסקנה כי אין מקום לפיצוי בגין השקעות אבודות, גם מטעמי צדק. משכך, נדחתה התביעה כולה, והתובע חויב בהוצאות הנתבע, לרבות שכ"ט עורך דין, בסך 20,000 ₪.