ע"ו 41709-01-14

תקציר

המערער, החולה סוכרת, עתר להגדלת נכותו מ-40% ל-65% בנימוק של החמרה בתסמינים, קרי התפתחות נפרופתיה סוכרתית. הערעור נדון בוועדה רפואית עליונה, אשר מצאה כי אין ראיות קליניות או מעבדתיות התומכות בטענת המערער. הוועדה ביססה את החלטתה על בדיקות תקינות רבות שעבר המערער במהלך השנים. כן בחנה הוועדה האם הפסקת נטילת התרופה של המערער תגרום לפרוטאינוריה – אינדיקטור מרכזי לנפרופתיה – ומצאה כי הספרות הרפואית הקיימת אינה מספקת תשובה, אם כי סברה כי אם המערערת אכן סובלת מנפרופתיה, סביר להניח שהיא תופיע בבדיקות למרות השימוש בתרופות, שכן נפרופתיה היא מחלה פרוגרסיבית. המערער טען כי החלטת הוועדה הייתה שגויה, בהתבסס על פרשנותו לתוצאות הבדיקה, וכי הוועדה אינה רשאית לשאול אם תוצאות הבדיקה המוקדמת של המערער שהצביעו על נפרופתיה היו טעות. המערערת הוסיפה וטענה כי משהתגבשה הנפרופתיה, נטל ההוכחה נפל על המשיב להוכיח כי היא נעלמה. המשיב טען מנגד, כי הערעור כוון אך ורק לקביעות רפואיות, וכי החלטת הוועדה סבירה וצריכה לעמוד. בית המשפט הסכים עם המשיב והגיע למסקנה כי לא ניתן לצפות באופן סביר כי הדבר יתערב בקביעה הרפואית של הוועדה. בית המשפט ציין כי החלטת הוועדה הייתה מקיפה, מנומקת ומבוססת משפטית. לפיכך, הערעור נדחה.