תמ"ש 12950/03

תקציר

התובעת, ד.מ., והנתבע, ר.מ., נישאו בשנת 1975 ונפרדו בשנת 2003. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע בדרישה לסעדים שונים הקשורים לרכושם המשותף. הסוגיות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט היו חלוקת נכסיהם ותשלום מזונות. בית המשפט קבע כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, המחייב חלוקה שווה של הנכסים שנצברו במהלך הנישואין, חל על הצדדים. עם זאת, לבית המשפט היה שיקול דעת לסטות מחלוקה שוויונית זו בנסיבות מיוחדות. נקבע כי לאורך כל תקופת הנישואין, למעט תקופה קצרה, הנתבע היה המפרנס העיקרי, ותרם באופן משמעותי יותר מהתובע להוצאות המשפחה. בית המשפט מצא כי התובע לא עמד בהתחייבויותיו הכלכליות ואף הסתיר הכנסות ונכסים מהנתבע. מנגד, הנתבע פרנס את המשפחה וניהל את הוצאות הבית. בהתחשב בנסיבות אלה, פסק בית המשפט לטובת חלוקה לא שוויונית של הנכסים. דירת המגורים שבבעלות הצדדים הייתה אמורה להימכר, כאשר התמורה תחולק שווה בשווה לאחר ניכוי הוצאות המכירה. התובע חויב לשלם לנתבע דמי שימוש חודשיים בסך 250$ עבור התקופה שבין הגשת התביעה לבין מכירת הדירה בפועל. בית המשפט הורה גם על מכירת יחידת נופש להשכרה וחלוקה לא שוויונית של זכויות העבודה והכספים של הנתבעת, כאשר הנתבעת מקבלת 75% והתובעת 25%. בנוסף, דחה בית המשפט את תביעת התובע למזונות, והורה לו במקום זאת לשלם את הוצאות המשפט של הנתבע ואת שכר טרחת עורך הדין. פסק הדין הדגיש את התנהלותו הכלכלית הפסולה של התובעת ואת חוסר תרומתה למשק הבית. הנסיבות החריגות הצדיקו סטייה מהחלוקה השוויונית הקבועה בחוק יחסי ממון. ככלל, פסק הדין שיקף את ניסיונו של בית המשפט להשיג תוצאה צודקת, תוך התחשבות בתרומות הכספיות של הצדדים ובהתנהגותם במהלך הנישואין.