ע"א 829/80

תקציר

הערעור בתיק זה התקבל על סמך טענות המשיבים והתנהלותם. הטענה העיקרית הייתה כי דבר פרסומת, בצירוף טופס שנמסר למשיבים, מהווים הצעה בלתי חוזרת לפי חוק החוזים, שכן ניתן מועד מסוים, היוצר חובה דומה לזו שבערעורים אזרחיים קודמים. המשיבים טענו כי הוכיחו נכונות לקבל את ההצעה, ואי ביצוע פעולות כמו הפקדת כספים נבע מחוסר תום לב של החברה. בתמיכתם של אסמכתאות אקדמיות, הם טענו כי אשמת החברה מנעה מהם לעמוד בתנאים, ולמעשה גרמה להם להיראות כאילו עמדו בכל הדרישות בזמן. בהכירו באפשרות של חוזה מחייב, הסכימו השופטים כי פעולות החברה הביאו למניעת השלמת ההפקדה והחתימה על הטפסים. המשיבים יכלו לתבוע סעדים משפטיים בגין אכיפה או פיצויים כאילו הופר החוזה. עם זאת, במקום להסתכן בתביעה משפטית, הם חתמו על כתב ויתור שדרשה החברה בתנאים חדשים, שמאוחר יותר טענו כי אינו צודק אך הכרחי. בסופו של דבר מצא בית המשפט כי מחאה זו אינה מספקת, שכן היא לא יצרה זכות חדשה ולא חתרה תחת כתב הוויתור. פסק הדין הדגיש כי התאמות וויתורים כאלה היו פשרות סבירות והדגיש כי מחאה ללא פעולות פורמליות אינה משנה את תנאי החוזה. השופטת בן-פורת, יחד עם השופטים כהן ונתניהו, תמכו במסקנות אלה, והובילו להכרעה בעד קבלת הערעור.