ע"א 2239/08

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך ביטוחי ותחבורתי מורכב בו היו מעורבים שלושה צדדים: המשיבה מס' 1, אשר ביקשה להעביר מוצרים לבית מישראל לארצות הברית; המשיב מס' 2, שארז והוביל את הסחורה; והמערערת, חברת ביטוח שביטחה את הטובין במהלך הובלתם. השאלה המרכזית הייתה האם הנזק לסחורה התרחש בשלב האריזה או ההובלה, ומי אחראי לנזק זה. פסק הדין המקורי, שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים, הורה לחברת הביטוח של המערערת לשלם למשיבה מס' 1 את תגמולי הביטוח לאחר שהסחורה ניזוקה במהלך הובלתה. בית המשפט דחה את התביעה נגד המשיבה מס' 2, תוך שהוא מציין התיישנות כהגנה על מה שבית המשפט ראה כ'מוביל ימי'. עוד קבע בית המשפט כי הנזק לטובין אירע לאחר אריזתם, ולכן לא בשלב האריזה. חברת הביטוח המערערת ערערה על פסק דין זה, וטענה כי שגה בית משפט קמא בפרשנותו לחוק. לגופו של עניין, הם טענו כי המשיבה מס' 2 אינה "מוביל ימי", ועל כן לא חלה תקופת ההתיישנות. עוד טענו כי אין לראות בשלב האריזה חלק מתהליך ההובלה, וכי הראיות מלמדות כי הנזק נגרם במהלך האריזה. ערכאת הערעור הסכימה עם המערערת בשני הסעיפים. נפסק כי המשיבה מס' 2 אינה זכאית להיות "מוביל ימי" על פי החקיקה החלה, ועל כן תקופת ההתיישנות אינה מגנה עליה מפני אחריות. עוד קבע בית המשפט כי שלב האריזה שונה משלב ההובלה, וכי הנזק לטובין נגרם ככל הנראה במהלך האריזה. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה גם כי המשיבה מס' 2 התרשלה באריזת הטובין, ולפיכך הייתה אחראית לנזק. גם המערערים נמצאו אחראים, שכן בית המשפט קבע כי אין הם יכולים לבסס את הגנתם על סעיף פטור בפוליסה, שחברת הביטוח לא סיפקה למשיבה מס' 1. בסופו של דבר התקבל הערעור באופן חלקי. בית המשפט הורה למשיבה מס' 2 לפצות את המשיבה מס' 1 ביחד ולחוד עם המערערת בסכום של 54,000 ₪. כן חויב המשיב מס' 2 לשפות את המערערת בסכום זהה, בתוספת שכר טרחת עורך דין. המערערת חויבה לשלם למשיבה מס' 1 שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪. כל התשלומים הללו לא כללו מע"מ, ופסק הדין ניתן בהעדר הצדדים.