עב"ל 19907-11-16

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור בשל שיהוי ממושך בהגשת התביעה, שפגע בבירור העובדות. השיהוי בתיק זה היה כה נרחב, עד שמנע מהמערערת להציג ראיות מכריעות, כגון חוזי עבודה ותלושי שכר, שהיו יכולות להוכיח את טענתם. בעוד שבית המשפט הכיר בכך שהפציעה התאונתית של המערער אירעה כמתואר, הוא לא השתכנע כי המערער הוא "עובד" של הקבוצה, כהגדרתה בחוקי הביטוח הלאומי. המערערת טענה כי מצבם דומה לזה של שחקני הכדורגל בליגות הבכירות, אך בית המשפט ציין כי הקבוצה המדוברת שייכת לליגה נמוכה יותר, דבר העושה הבדל משמעותי. חלוף הזמן גם הפריע לבירור של כמה סוגיות מפתח, כולל מידת הכפיפות ואופי היחסים של השחקן עם הקבוצה. יתר על כן, פסק הבוררות שניתן על ידי המערערים, אשר לדעתם יתמוך בתביעתם, לא נחשב לתקדים מחייב על ידי בית המשפט, שכן הוא חל רק על הצדדים הספציפיים המעורבים. בסיכומו של דבר, המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לביסוס טענתה כי היא עובדת בשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה, והערעור נדחה. בית המשפט לא התעמק בטענות אחרות שהעלה המוסד בדבר השלכותיו של הסכם פשרה או הפגיעה הפוטנציאלית באינטרסים שלו. המערער חויב לכסות את הוצאות המוסד בסך 7,500 ₪ בתוך 30 יום.