עת"מ 38668-01-11

תקציר

בית המשפט בחר לתת החלטה כללית המתייחסת להיבט המשפטי של מאות עתירות דומות, הנוגעות להגדרת פליט על פי האמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) ולשאלה האם אדם הנתון בסכנת חיים מסיבות פליליות, כלכליות או אישיות נופל להגדרה זו. השופט מציין כי גם אם אדם אינו עונה להגדרת פליט, עדיין אין לגרשו מהארץ אם הדבר יסכן את חייו, בהתאם לפסיקת אלטאי. השופט משרטט את הנהלים הישנים והחדשים לבקשת מקלט בישראל ואת ההבדלים ביניהם, ומדגיש כי הנוהל החדש מחמיר לכאורה יותר. העותרים טוענים כי הנוהל החדש אינו סביר ואין להחילו רטרואקטיבית על בקשות שהוגשו לפני יישומו. השופט מדגיש כי על בית המשפט לבחון היטב כל מקרה ומקרה כדי להבחין בין עתירות ראויות וקלות דעת לבין בקשות לצווי ביניים כדי להישאר בארץ. במקרים בהם העתירה משוללת לכאורה, מציע השופט לדחות את העתירה על הסף, שכן העותר כבר מתגורר בארץ זמן רב ומודע לאפשרות הגירוש. במקרים בהם נראה כי נשקפת סכנה לחיי העותר, יש ליתן צו ביניים. השופט משרטט קשת של מקרים בין שני הקצוות הללו, שבהם בית המשפט ישקול בכובד ראש אם לתת צו ביניים. עוד מדגישה השופטת כי אמירות כלליות ומעורפלות בדבר סכנת חיים אינן מספיקות ויש לבחון אותן לאור הראיות המנהליות. בהתייחס למקרה הספציפי הנדון, השופט מחליט כי טענת העותר היא חסרת שחר ויש לדחות אותה על הסף, שכן אין בה כל ראיה לסכנת חיים בארץ מוצאו של העותר. השופט מפרט מספר נימוקים להחלטה זו, ובהם שהותו הארוכה של העותר בישראל, המניעים הכלכליים לכניסה ולשהייה בישראל, חופשתו של העותר בארץ מוצאו ואופייה המעורפל וחסר הבסיס של הטענה מסכנת החיים. יתרה מכך, השופט מציין כי העתירה זהה כמעט לחלוטין לעתירות אחרות שהגיש אותו עורך דין, ובכך מחליש את טענות העותר. משכך, קובע השופט כי יש לדחות את העתירה ללא סעד חלופי ומבלי לגבות את הוצאותיהם האישיות של עורכי הדין. החלטה זו תקפה בהעדר הצדדים וניתנת היום, 23.3.2011.