ע"א 20847-10-23

תקציר

בהחלטה זו דחה בית המשפט ערעור בעניין תשלום דמי תיווך ללא הסכם תיווך בכתב, ואישר את פסק דינו של בית משפט קמא תחת חריג חריג וצר לפי המסגרת המשפטית הקיימת. היא הדגישה את הדרישה הנורמטיבית, המעוגנת בחוק המתווכים, כי יש צורך בהסכם תיווך כתוב כדי לגבות דמי תיווך. תוך התייחסות לפסיקה קודמת, לרבות פס"ד מזרחי נ' במקרה של מרקוביץ', היא הדגישה כי חריגים נחשבים רק תחת "הונאה בפועל", המקבילה לסטנדרטים של קליפורניה, ובכך מגבילים מקרים שבהם ניתן לוותר על דרישת הכתב. בית משפט קמא זיהה מקרה זה כחריג קיצוני, בעיקר בשל התנהגותו השערורייתית של המערער. המערערת, שהואשמה בהטעיה ובמניפולציה של המתווכים במשך שנתיים תוך הבטחות לחתום על הסכם, נמצאה כמי שביצעה מעשים העולים כדי "הונאה של ממש". הראיות הראו כי המערערת הבטיחה למתווכים כי יחתמו לאחר שימצאו קונה, רק כדי למנוע מהם מאוחר יותר להשלים את החוזה כפי שהובטח. התנהגות זו הצדיקה את החלטתו של בית משפט קמא להתעלם מהעדר הסכם כתוב במקרה זה, תוך הדגשת הסטייה הקיצונית של המערער מהתנהגות מקובלת. חרף החשש מפני יצירת תקדים שעלול לערער את דרישת הכתב, מצא בית המשפט כי נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה – שהתאפיינו בהטעיה חמורה של המערער – מצדיקות הכרעה כזו. בסופו של דבר, מסקנתו של בית המשפט הונחה על ידי ממצאיו העובדתיים והמהימנים של בית משפט קמא, שהובילו לדחיית הערעור ולהטלת צו הוצאות בסך 30,000 ₪ על המערער.