ע"א 4868/90

תקציר

במקרה זה, בית המשפט העליון בחן את היקף סמכותו של בית הדין לשכירות בקביעת דמי שכירות על סמך ניסיונו והידע שצבר. במקור, המערער, עורך דין בעל חוזה שכירות מוגן, ערער על החלטת בית הדין לשכירות בעניין דמי השכירות עבור המשרד ששכר מהמשיב. בית הדין קבע את דמי השכירות על סמך ראיות מומחה בשילוב ידע חוויתי משלו, וקבע כי יש צורך בהתאמות בהתחשב בדינמיקת השכירות באזור. החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, מה שהוביל לערעור לבית המשפט העליון. המערער טען כי שופט בית הדין הסתמך באופן פסול על ניסיון אישי ולא רק על ראיות שהוצגו. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את החלטת בית הדין, והדגיש כי לטריבונלים מיוחדים מסוימים, כמו בית הדין לשכירות, יש מנדט ייחודי בשל עיסוקם החוזר ונשנה בנושאים ספציפיים, המאפשר להם לשלב את מומחיותם שנצברה באמצעות שיפוט שגרתי בתהליך קבלת ההחלטות שלהם. בית המשפט הכיר בכך שבתי דין כאלה שונים מבתי משפט רגילים והם מוסמכים להשתמש בידע המיוחד שלהם, אלא אם כן החלטותיהם שרירותיות. בית המשפט העליון לא מצא פגם בשיטתו של בית הדין לשכירות, ואישר את שיקול דעתו בקביעת ערכי דמי השכירות גם אם הוא סוטה מעט מהראיות שהוצגו כאשר הוא מונחה על ידי ניסיון מעשי ומומחיות. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.