עמ"נ 13124-01-18

תקציר

המשיב אימץ את החלטת ועדת הערר בנימוק כי יש לדחות את הערר משום שהוראות המעבר בתכנית הפוגעת משמרות את התכניות הקודמות, ועל כן הערר לוקה בחסר. המשיב אימץ גם את פרשנותה של ועדת הערר לתמ"א 62 כמצב התכנוני הקודם, וטען כי המצב החדש אינו משנה את ייעוד הקרקע או משפיע על ניצולה, ואין מקום לטענה לפי סעיף 197 לחוק. עוד נטען, כי המערערת לא הוכיחה קיומו של פוטנציאל ריאלי לשינוי ייעוד הקרקע, ואף לא הוכיחה פגיעה בציפיותיה, ועל כן יש לדחות את הערר. בנוסף, טען המשיב כי הרחבת רצועת הנחל אושרה בשנת 2006 עם פרסום תכנית אחרת, והפגיעה לא נגרמה מהתכנית הפוגענית. השופט הסכים עם טענות המשיב ודחה את הערעור, והורה למערער לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בתוך 30 יום.