בג"צ 326/96

תקציר

העותרים ביקשו לבטל את קביעתו המתוקנת של הממונה על ההגבלים העסקיים בדבר הסדרים כובלים במשק תחנות הדלק ולהשיב את הקביעה המקורית. קביעתו המקורית של הממונה קבעה כי החוזים ארוכי הטווח בין חברות הדלק לבין בעלי תחנות הדלק, אשר הטילו חובה מוחלטת על הבעלים לרכוש דלק באופן בלעדי מהחברות, מהווים הסדרים כובלים. בהמשך החליט הממונה לעדכן את קביעתו כך שלא תחול על תחנות דלק הקשורות לחברות הדלק במסגרת הסכם שכירות מקובל. העותרים טענו כי הנציב חרג מסמכותו ופעל בחוסר סבירות. הם טענו כי החלטת הממונה היא החלטה מעין שיפוטית ולכן אין לו סמכות לבטלה או לשנותה, כי העדכון אכן אישר את המשך הסכמי הבלעדיות, וכי הסכמת הממונה להגביל את סמכותו בעתיד מהווה ויתור על סמכות שלטונית. עוד טענו כי ההחלטה לעדכן את הקביעה אינה סבירה משום שהממונה לא הציג כל הצדקה סבירה, וכי המשך הדיון בעררים מיוחס לחובתן של חברות הדלק. בית המשפט קבע כי לנציב נתונה סמכות לבטל, לשנות או לתקן החלטותיו, לרבות החלטות המבוססות על הסדר מוסכם, כל עוד פעל בסבירות. בית המשפט מצא כי החלטת הממונה לעדכן את קביעתו הייתה סבירה כשלעצמה, אך החלת הקביעה המעודכנת על חברת דלק אינה סבירה משום שדלק לא הציעה כל תמורה לטובת הציבור, בעוד ששתי חברות הדלק האחרות עשו זאת. לפיכך, העתירות התקבלו ככל שהנציב נדרש לבחון מחדש את החלטתו בעניין דלק ואולי לתקן את קביעתו המעודכנת בהתאם. בית המשפט הורה לנציב להודיע על החלטתו בעניין בתוך 60 יום ופסק לעותרים שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 שקל.