ה"פ 50636-12-15

תקציר

ליבת המחלוקת במקרה זה נסובה סביב אופי הזכויות המוחזקות על ידי עמותה באזורים מופקעים מסוימים בניר צבי. האגודה טענה כי יש לה זכויות חכירה לדורות באזורים אלה. עם זאת, בית המשפט מצא כי העמותה לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. ההסכמים המרכזיים שהציגה ההתאחדות, הסכם רסקו והסכם המגרש, לא הוכיחו את קיומן של זכויות חכירה ארוכות טווח. הסכם רסקו, משנות החמישים, מיצב את רסקו כמוסד התיישבותי ולא כבעל קרקע, ותפקידו היה להקל על ההתיישבות החקלאית. יתר על כן, הסכם החלקה, שנחתם בין האגודה לבין מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י), היה חוזה קצר שהסתיים שנים לפני ההפקעה, ולא הוכחה חידושו או הארכתו. האגודה לא הצליחה לספק קשר ברור בין מספרי החלקות המוזכרים בתביעה לבין אלה שבמסמכים קודמים, דבר המעכב את זיהוי הקרקע המופקעת. הם הסתמכו על מסמכים שונים עם מספרי עלילה ובלוקים שונים מבלי להבהיר את השינויים לאורך זמן. ככלל, האגודה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי יש לה זכויות חכירה בשטחים המופקעים. משכך, דחה בית המשפט את התביעה והורה לעמותה לכסות את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין, בסך 40,000 ₪. על פסק דין זה ניתן לערער לבית המשפט העליון תוך 45 יום מיום פרסומו.