בג"צ 7164/02

תקציר

העותרים, משפחה בדואית, ביקשו להשיב את אזרחותם הישראלית עליה ויתרו בשנת 1983, בטענה שהדבר נעשה בכפייה ובשל מדיניות בלתי חוקית ומפלה של משרד הפנים. המדיניות המדוברת חייבה ישראלים לא-יהודים שרצו לעבור לשטחים לוותר תחילה על אזרחותם. המשפחה עזבה את ישראל בעקבות תאונה קטלנית שבה היה מעורב בנם, ועברה לג'נין. לטענתם, הוויתור היה כפוי והפך אותם לחסרי אזרחות, מה גם שהוא נחתם בשם ילדיהם הקטינים. זאת ועוד, העותרת מס' 3 טענה כי הייתה באותה עת בגירה, ולא חתמה על כתב הוויתור בעצמה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי העותרים היו בעלי דרכונים ירדניים ולפיכך אינם חסרי אזרחות, וכי יש לדחות את בקשתם בשל השיהוי המשמעותי של למעלה משני עשורים, שלא איפשר לחקור את נסיבות הוויתור. עוד הדגישו כי העותר מס' 2 מעולם לא היה אזרח ישראלי וכי כל עותר, לרבות הבגירים, ויתר על אזרחותו בנפרד. בית המשפט הסכים עם המשיבים, וציין את השיהוי בעתירה ואת היעדר הראיות התומכות בטענות העותרים. בית המשפט מצא כי המדיניות באותה עת, אף שייתכן שהייתה מפלה, לא הצדיקה את החזרת האזרחות במקרה זה. זאת ועוד, שהותם הארוכה של העותרים באזור וחייהם המבוססים בו הצביעו על יציאה לצמיתות מישראל. עוד ציין בית המשפט כי רישיון הישיבה של העותרת מס' 2 פקע כאשר העבירה את מרכז חייה לאזור. לפיכך, העתירה נדחתה.