ע"פ 267/72

תקציר

שלושה גברים, שלמה בן הרוש, משה בן יאיר ודוד בן הרוש, הואשמו באונס ובגרימת קטינה לעסוק בזנות. שלמה הודה בתקיפת קטינה אך זוכה מאשמת אונס מחוסר ראיות. שני הנאשמים האחרים הודו באשמה אך ערערו על פסק הדין בטענה שאין די ראיות לתמוך בעדותה של המתלוננת. בית המשפט העליון בחן את הראיות שהוצגו והגיע למסקנה כי עדותה של המתלוננת הייתה עקבית ואמינה. עם זאת, הראיות הפיזיות לבדן לא הספיקו כדי להרשיע את כל המערערים, שכן הן לא סייעו בהוכחת זהות העבריינים. בית המשפט מצא כי קיימות ראיות תומכות נוספות נגד משה בן יאיר, לרבות הודעותיו שלו במשטרה, השתתפותו במסדר זיהוי וניסיונו להטעות את המשטרה על ידי שלילת כינויו. מנגד, ערעורו של דוד בן הרוש התקבל בשל היעדר ראיות התומכות בטענות המתלוננת. בית המשפט הדגיש כי הדרישה לראיות מסייעות בתיקי עבירות מין גוברת כאשר גרסת ההגנה לאירועים היא קטגורית. במקרה זה, הראיות לא הצליחו להוכיח את אשמתו של דוד בן הרוש מעבר לספק סביר.