תמ"ש 58790/97

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פירוק השיתוף בדירה בעקבות פטירת הבעלים, שהיא במקרה אם לשני אחים: התובע והנתבע. התובע מעוניין למכור את הדירה כדי להקל עליו את הנטל הכלכלי, ואילו הנתבע מבקש להמשיך ולהתגורר בדירה. פסק הדין מסכם את ההיסטוריה של המקרה, ומתאר את האירועים המרכזיים מאז מות האם בשנת 1994. צוין כי הדירה עברה בירושה לאחים, כאשר כל אחד מהם החזיק במחצית, אך הנתבע עבר להתגורר בדירה כשנה לפני פטירת אמם. פסק הדין דוחה את טענות הנתבעת, שהסתמכה על מספר הוראות דין, לרבות חוק הירושה וחוק הגנת הדייר. מסקנתה היא כי חלוקת העיזבון הושלמה, ולפיכך רשאית התובעת לפתוח בהליך פירוק לפי חוק המקרקעין. סעיף 115 לחוק הירושה, המאפשר לבני משפחה להמשיך ולהתגורר בדירת המנוח, אינו ישים במקרה זה, שכן הוא פורש כמעניק הגנה זמנית, שאינה משרתת עוד את תכליתה לאחר תקופה כה ארוכה מאז הפטירה. זאת ועוד, החזקה של הנתבע בדירה אינה מוגנת על פי חוק הגנת הדייר, שכן היא הייתה ניתנת לביטול ונשללה כדין על ידי התובע. פסק הדין גם מפריך את הטענה כי מסמך מסוים (נ/5) היווה הסכם משפטי מחייב בין האחים, ומדגיש כי מדובר בטיוטה ראשונית בלבד ואינו מהווה חוזה סופי. כתוצאה מכך, הדירה תימכר כפנויה, כאשר התמורה תתחלק בין האחים. הנתבע חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של התובע, וכונסי הנכסים מונו לפקח על מכירת הדירה. פסק הדין הוא לטובת התובע, מאפשר לו להמשיך במכירת הדירה, ומסיר כל הגבלה על המכירה, ולמעשה מפרק את הבעלות המשותפת.