ת"א 50178-11-14

תקציר

התובע והנתבע הראשון התקשרו בהסכם מכר לחלקת קרקע, במסגרתו הסכימה הנתבעת הראשונה למכור לתובע שטח "נטו" של 1,000 מ"ר, לאחר התחשבות בהפקעות, ולאפשר לתובע גישה דרך מעבר. התובעת טענה כי תוקפו של הסכם המכר לא הוכח, אולם השופטת דחתה טענה זו והדגישה כי ההסכם ברור וכי אם הנתבעת סברה אחרת, היה עליה להעלות את הנושא מוקדם יותר. על פי ההסכם, ההפקעה הקרובה מכוח תכנית נ/125 לא תפגע בזכויותיו של התובע, והנתבע הראשון חויב לספק לתובע את חלקו במקרקעין. בנוסף, הנתבע הראשון היה אמור להחזיק מעבר לשימושו של התובע, אלא אם צוין אחרת. השופטת דחתה את התביעה נגד הנתבעת השנייה, פריאל, שקיבלה את חלקה במקרקעין במתנה מהנתבעת הראשונה, שכן זכויותיה נרשמו בפני זכויות התובעת, והתובעת לא הביאה ראיות לכך שפריאל ידעה על ההתחייבות בעת רישום זכויותיה. לגבי הנתבע השלישי, אשרף, שרכש את חלקם לאחר רישום זכויותיו של התובע, קבע השופט כי אשרף לא פעל בתום לב. התובעת לא רשמה הערת אזהרה על ההתחייבות, ולא ניתן היה לצפות מאשרף לבחון את הסכם המכר. עם זאת, הראיות הראו כי אשרף היה מודע להתחייבות, ולכן תום ליבו היה מוטל בספק. אשרף לא הציג ראיות משכנעות שיתמכו בגרסתו לאירועים. לפיכך פסק השופט לטובת התובע וקבע כי לא תנוכה כל הפקעה מחלקו של התובע, למעט החלק שהיה מנוכה אלמלא ההתחייבות, אשר היה מנוכה מחלקו של אשרף. התובעת הייתה זכאית גם לחלקם במעבר. כמו כן, כל הפקעה נוספת במקרקעין תחול באופן שווה על כל הבעלים, ובקשת התובע לקבוע את מיקום חלקו בחלקה נדחתה עקב פירוק שותפות, המצוי בסמכותו של בית משפט השלום. התובע חויב לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לפריאל, ואילו אשרף חויב לשלם לתובע הוצאות משפט מופחתות בשל אי רישום הערת אזהרה על ההתחייבות.