ער"פ 8481/21

תקציר

בפסק דין זה בוחן בית המשפט את יכולת הערעור על החלטה המטילה הוצאות על נאשם במסגרת ההליך הפלילי. השאלה העיקרית הייתה האם ניתן לסווג את ההחלטה לחייב את המערערת בהוצאות כ"פסק דין" או כ"החלטת ביניים" בלבד, הפוגעת בזכות הערעור המיידית. דעת הרוב, בראשות השופט ד' מינץ, הגיעה למסקנה כי ההחלטה אכן הייתה החלטת ביניים ולכן אינה נתונה לערעור מיידי על פי הדין הקיים. עמדה זו נתמכה על ידי השופט א' שטיין, שהדגיש את המגבלות על ערעור על החלטות ביניים בתיקים פליליים, אלא אם כן נחקק אחרת. השופט מינץ הדגיש את הכלל לפיו על החלטות ביניים בהליך פלילי ניתן בדרך כלל לערער רק לצד פסק הדין הסופי, והדגיש כי הדבר מקדם הליכים משפטיים יעילים ומונע התדיינות משפטית ממושכת. השופט נ' סולברג, שחלק עליו, טען כי הטלת הוצאות צריכה לאפשר ערעור אזרחי מיידי בשל אופייה השונה מפסקי דין פליליים טיפוסיים של ביניים. סולברג טען כי המסגרת החקיקתית אינה מונעת ערעורים על החלטות על הוצאות והדגיש את האפקט המצנן הפוטנציאלי על נאשמים שעלולים להימנע משינוי אסטרטגיית ההגנה שלהם מחשש לעלויות גבוהות. החלטת הרוב מדגישה את ההבחנה הפרוצדורלית בין החלטות ביניים להחלטות סופיות, ומחזקת את כוונת המחוקק לאחד ערעורים עד לסיום המשפט הפלילי, ואילו סולברג הצביע על הצורך בבחינה מחודשת של החקיקה בנוגע לערעורים הקשורים להוצאות בהליך הפלילי. בסופו של דבר, בית המשפט אישר את המבנה המשפטי הקיים המחייב נאשמים להמתין לפסקי דין סופיים כדי לערער על החלטות הוצאות ביניים, וקרא לרסן את הטלת העלויות הללו כדי להימנע מהרתעת נאשמים מלממש את זכויותיהם החוקיות.