ב"ל 27279-02-20

תקציר

התובעת, ספרית במספרה של בעלה, תבעה את הנתבעת בטענה כי כאבי הצוואר והידיים שלה מהווים פגיעה בעבודה באמצעות מיקרוטראומה. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת הנתבעת, והגיע למסקנה כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה. השופטת דחתה את טענות התובעת כי עבודתה כללה תנועות חוזרות ונשנות של הצוואר, כנדרש בהגדרת המיקרוטראומה. תיאורה של התובעת את חובותיה בעבודה היה מעורפל ולא נתמך בראיות אובייקטיביות, והיא לא הציגה תיאור עקבי של מטלותיה היומיומיות ומספר הלקוחות ששירתה. בנוסף, התובעת לא זימנה עדים, מלבד בעלה, להעיד על עבודתה, ועדותו של בעלה הייתה מוטה בשל מערכת היחסים ביניהם. יתר על כן, תדירות ומשך התנועות החוזרות לכאורה לא הוכחו, ואופי עבודתה השתנה מאוד בהתאם לצרכיו של כל לקוח. בית המשפט הדגיש כי עבודה פיזית קשה לבדה אינה מספיקה כדי לבסס פגיעה בעבודה תחת מנגנון המיקרוטראומה. במקום זאת, התובע היה צריך להפגין תנועות חוזרות ונשנות שגרמו לפציעות זעירות, דבר שלא הוכח בהצלחה במקרה זה. לבסוף, ציין בית המשפט כי תנוחות לא נוחות, כפי שתוארה על ידי התובעת, אינן מהוות מיקרוטראומה, שכן הן אינן תנועות חוזרות ונשנות. בסיכומו של דבר, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, ותביעתה להכרה בפגיעה בעבודה נדחתה. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, ולא נפסקו הוצאות, כמקובל בהליכי ביטוח לאומי.