תמ"ש 44358-11-19

תקציר

פסק דין זה נובע משלוש תביעות הנוגעות לבעלות במקרקעין בין בני זוג לשעבר, שהם יהודים, לבין אחיו של התובע. התובע והנתבע נישאו בשנת 1995 ונולדו להם שלושה ילדים משותפים. בשנת 2002 עברו בני הזוג לקיבוץ ובשנת 2004 הפכו לחברים בקיבוץ. באותה שנה רכשו הורי הנתבעים חלקת קרקע עבור משפחות התובע והנתבעת, מתוך כוונה לבנות דירות נפרדות לכל אחת מהן. המשפחות בנו שתי כניסות נפרדות, אחת לכל משפחה, ועיצבו את דירותיהן. הורי הנתבעים סייעו בתשלומים שונים הקשורים לבנייה. לכל הצדדים המעורבים היה ברור שמדובר בשתי דירות נפרדות. בשנת 2012 הסתיימה הבנייה, ושתי המשפחות עברו להתגורר בדירותיהן. עם זאת, בשנת 2017 נפרדו התובע והנתבע, מה שגרם לנתבעת לדרוש מהתובע לפנות את הנכס. הנתבעת טענה כי היא הבעלים היחיד וכי טענת התובעת היא ניסיון לנצל אותה. התובעת, לעומת זאת, טענה כי תמיד הכוונה הייתה שכל אחד מהם הוא בעל מחצית הזכויות בנכס וכי הרישום על שם הנתבע היה לצרכי נוחות ומיסוי בלבד. התובע גם הביא ראיות לכך שהנכס מומן על ידי הורי הנתבעים וכי בני הזוג תרמו לעלויות הבנייה. לאחר עיון בראיות ובעדויות, פסק בית המשפט לטובת התובע. השופטת קבעה כי נעשה הסכם בעל פה בין התובעת, הנתבעת והורי הנתבעים לרכוש את הקרקע ולבנות שתי יחידות שוות. המימון לרכישת ובניית הנכס הגיע מהורי הנתבעים וממכירת דירתם הקודמת של התובע והנתבע. למרות שהנכס נרשם על שם הנתבע, בית המשפט מצא כי מדובר בפורמאלי בלבד ולצורכי מיסוי. יתר על כן, השופטת הגיעה למסקנה כי מעורבותו של התובע בהליך התכנון והבנייה חרגה מזו של דייר וכי הצדדים פעלו כבעלים משותפים. בסופו של דבר הורה השופט לרשום את התובע כבעלים של רבע מהזכויות במקרקעין שבמחלוקת. תביעת הסילוק ודמי השימוש נדחתה, והנתבעים חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בפסק הדין הודגש כי על הצדדים לשקול פתרון מוסכם לפירוק השותפות.