עת"מ 43806-02-22

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה בשל שיהוי ניכר בהגשה והיעדר הצדקה לסטות מעקרון השיהוי. השופט קבע כי טענת אי החוקיות של העותר ביחס לצו ארנונה משנת 1992 אינה מבוססת. הם לא עמדו בתנאים להעברת החזקה, והחלטת ועדת הערר הכירה בזכויותיו של העותר השני בנכס. השופט הסכים עם טענת העירייה כי יש לבחון את הצו משנת 1992 ביחס לצו משנת 1985, ולא מצא כל ראיה לשינוי בין השניים. העותרים לא העלו טיעונים משכנעים בדבר יסוד השיהוי האובייקטיבי או אינטרס ההגנה על שלטון החוק. כמו כן, קיבלה השופטת את הבהרת העירייה כי הצו משנת 1992 תואם את שיטת החישוב בצו הארנונה של עיריית בת ים 1985/1986. העתירה מופנית כלפי הצו הישן משנת 1992, המשתהה מאוד בהגשת התביעה, והעותרים לא סיפקו כל הצדקה סבירה לשיהוי זה. אשר על כן, העתירה נדחית מחמת שיהוי, והעותרים נושאים בהוצאות טרחת עורך הדין של המשיב. בנוסף, השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה לגופה, שכן הצו משנת 1992 אינו בלתי חוקי בהשוואה לצו משנת 1985.