בג"צ 423/10

תקציר

העותר במקרה זה ביקש לערער על צו המאסר נגדו, שהתבסס על שני מקרים נפרדים. במקרה הראשון נגזרו על העותר 20 חודשי מאסר; בשני, הוא נידון ל-30 חודשי מאסר, שנצטוו לרצות במצטבר עם הראשון. העותר טען כי שתיקתו של בית המשפט המחוזי בערעור בתיק הראשון משמעה ששני גזרי הדין צריכים לרוץ במקביל, ועל כן יש לשחררו מהכלא. דעת הרוב של בית המשפט קבעה כי סעיף 45(ב) לחוק העונשין, העוסק במאסר חופף, חל רק על החלטת בית המשפט של הערכאה הראשונה, ולא על ערעורים מאוחרים יותר. זאת ועוד, הנחיותיו של המשנה לנשיא בית המשפט המחוזי בדבר חישוב עונשו של העותר לא ניתנו בחוסר סמכות, והדרך הראויה לעותר לערער על עונשו הייתה באמצעות בקשת רשות ערעור, ולא באמצעות עתירה לבג"ץ. לפיכך, העתירה נדחתה. השופט גרוניס הסכים עם ניתוחו של סעיף 45(ב), אך חלק על הקביעה כי בקשת רשות ערעור היא דרך הפעולה הטובה ביותר עבור העותר, וטען כי עתירתו של אסיר לבית המשפט המחוזי הייתה סעד הולם יותר.