עמ"ש 32613-01-20

תקציר

פסק הדין דן בערעור על החלטה בדבר פירוק שותפות ומינוי כונס נכסים חיצוני למכירת הנכסים המשותפים של השותפים, הכוללים מספר נכסים. המחלוקת העיקרית היא על שכרו של הכונס וכיצד יש לחלק אותו בין השותפים, בהתחשב בכך שאחד מהם מחזיק ברוב המניות בנכסים. פסק הדין מדגיש את חשיבות האובייקטיביות וחוסר משוא הפנים של הכונס, ומציין כי תפקידו לפעול כ"פקיד בית המשפט". בדרך כלל, בית המשפט קובע את שכרו של הכונס על פי התקנות, העומד על ארבעה אחוזים מהתמורה ממכירת הנכסים. אלא שבמקרה דנן הציע המערער מספר מועמדים והסכים לשלם להם שכר טרחה נמוך משמעותית בסך 80,000 ₪, בתקווה לצמצם את הוצאותיו שלו, שכן הוא הבעלים של מרבית הנכסים. המשיב, שבבעלותו נתח קטן יותר, סירב לשתף פעולה ולא הציע מטעמה מועמדים, למרות שהיה מודע לכך שהדבר יביא לעלויות גבוהות משמעותית עבור המערערת. השופטים פוסקים לטובת המערער, וקובעים כי התנהגותו של המשיב הייתה חסרת תום לב. הם מסכימים כי למשיב ניתנה הזדמנות להפחית את ההוצאות לשני הצדדים, אך לא עשה כן מתוך רצון לפגוע במערערת. לפיכך, הם קובעים כי על המשיב לשאת במלוא ההפרש בין שכר הטרחה ששילם המערער בפועל לבין הסכום שהיה משלם אילו נקבע שכר טרחת הכונס על 30,000 ₪ לנכס, כולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום. עם זאת, כדי למתן את הפגיעה הכלכלית במשיב, שבבעלותו חלק קטן מהנכסים, מחליטים השופטים שלא לפסוק הוצאות כלשהן למערער ולהורות על החזרת ערבותו. בנוסף, מדגישה השופטת עינת רביד כי מדובר במקרה ייחודי ואין לראות בו תקדים בסוגיות עקרוניות הנוגעות לכונסי נכסים ושכרם.