ת"א 19305-01-20

תקציר

פסק דין זה נובע ממחלוקת שהתבררה בבית המשפט בנוגע לתאונת דרכים שהתרחשה באוקטובר 2017, בה נפגע התובע מרכבו של הנתבע בעת שהלך בחניון. התובע תבע פיצויים, בטענה שסבל מחבלות ברקמות רכות, פגיעת ראש ועוגמת נפש של ויטיליגו קיים. בית המשפט מינה מומחים רפואיים בארבעה תחומים – אורתופדיה, נוירולוגיה, פסיכיאטריה ודרמטולוגיה – כדי להעריך את נכויותיו של התובע, שעליהן ערערה ההגנה מאוחר יותר. נקודות המחלוקת העיקריות היו הסיבתיות בין התאונה לבין פציעתו של התובע, והגזמת התסמינים. המומחה האורתופדי מצא נכויות קלות הקשורות לתאונה, ואילו המומחה הנוירולוגי ייחס נכות של 14.5% לכאבי ראש ופגיעה קוגניטיבית. הערכתו של הפסיכיאטר לנכות נפשית של 10% לא הייתה שנויה במחלוקת, אך חפפה בחלקה לנכות הנוירולוגית. המומחה לרפואת עור סבר כי מצב הוויטיליגו של התובע החמיר עקב לחץ נפשי כתוצאה מהתאונה, וייחסה לו 10% נכות. עם זאת, ההגנה ערערה על היעדר הסכמה רפואית מוחלטת על קשר סיבתי זה והציגה רשומות רפואיות סותרות. אמינותה של התובעת הוטלה בספק גם בשל חוסר עקביות בעדותה ובראיותיה. בסופו של דבר, השופט קיבל את רוב חוות הדעת של המומחים, וקבע כי עדותו של התובע מוגזמת. השופט פסק לתובעת פיצויים בסך 1,550,304 ש"ח, מופחתים מתביעתה בסך 4,103,268 ש"ח, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. השופט הדגיש כי על התובעים להציג טענות אמינות, שכן הגזמה פוגעת במערכת המשפט.