ע"א 592/76

תקציר

המחלוקת בפסק דין זה נסובה סביב המחיר שעל אלמן לשלם עבור חלקה בדירה שבבעלות הוריה של אשתו המנוחה. הדירה נרכשה עבור הזוג שנישאו לאחרונה, אך למרבה הצער האישה נפטרה לפני שהספיקו לעבור לגור בה. מפתחות הדירה היו ברשות בני הזוג והם ריהטו אותה, אך נדרשו עבודות גמר לפני שניתן היה לאכלס אותה. האלמן טען כי יש לו זכות לגור בדירה וכי יש לראות בה תפוסה, ואילו ההורים טענו כי היא פנויה. השופט פסק לטובת זכותו של האלמן להתגורר בדירה וראה בה תפוסה, אך לא דייר מוגן. במקום זאת, קבע השופט כי שווי הדירה הוא ירידה של 30% משווי השוק של הדירה הפנויה שעמד על 250,000 לי, בהתבסס על מקרים קודמים ופשרה. האלמן ערער על החלטה זו, במטרה להפחית עוד יותר את המחיר כך שישקף מעמד של דייר מוגן, בעוד ההורים ביקשו שיעור גבוה יותר של 100%. שופט בית המשפט העליון אשר אישר את פסק דינו של השופט ולא מצא עילה להתערב בהחלטה. השופט אשר הסכים כי הדירה תיחשב כתפוסה אך לא על ידי דייר מוגן, שכן זכויותיו של האלמן לא פקעו. במקום זאת, פירש השופט את המציאות הכלכלית לפיה דירה תפוסה, במקרה זה, היא בעלת ערך מופחת, ללא קשר לסוג התפוסה. משכך, הגיע השופט למסקנה כי קביעתו של פסק הדין הקודם בדבר הפחתה של 30% במחיר הייתה סבירה וצריכה לעמוד. בנוסף, דחה השופט אשר את טענת האלמן בנוגע להלוואה שקיבל מאחותו לרכישת הדירה, וקבע כי מקור הכספים ששימשו לנכס אינו משפיע על מחירו שנקבע. הערעור נדחה, והאלמן חויב לשלם להורים הוצאות משפט בסך 3,000 ל"י.