ע"א 49/89

תקציר

שאלת המפתח במקרה זה היא האם שני המסמכים שהוצגו מהווים פסק בוררות. המסמך הראשון הוא מכתב מאת הבורר, מר בחרי, מיום 10.7.86, שאינו נראה כפסק בוררות אלא כבקשה להכיר בהתנהגותו הכנה של המשיב בעסקת המכר של החברה. המסמך השני הוא מסמך חשבונאי המסכם שימוע בנוגע למכירת החברה, שגם הוא אינו מהווה פסק בוררות בפני עצמו. המערערת טענה כי לא התקיימו הליכי בוררות וכי אין לאשר את המסמכים כפסק בוררות. המשיב, לעומת זאת, ביקש לאשר את שני המסמכים כפסק בוררות. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, קיבל את הערעור וחייב את המשיב בהוצאות המערער. בפסק הדין נקבע כי המסמכים שהוצגו אינם מהווים פסק בוררות, וגם אם היו הליכי בוררות, לא ניתן לאשר את פסק הבוררות שכן אין בו הוראה אופרטיבית ברורה וחד משמעית הניתנת לאכיפה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הבורר, מר בחרי, לא ניהל כל הליך בוררות פורמלי, ומערכת היחסים הכפולה בין הצדדים לבין רב-בריח סיבכה את התיק. השופט ש' נתניהו הדגיש כי פסק בוררות צריך להיות מוכרע ללא משוא פנים ובבהירות, מה שלא נראה כך. ללא פסק בוררות תקף, לא היה צורך להתייחס לבקשת הביטול.