ת"א 14417-10-18

תקציר

התובע, אשר ביצע עסקת ניכיון עם החברה הנתבעת וקיבל את שיקי החברה, פנה לבית המשפט לאחר שהשיקים הוחזרו בשל מחסור בכספים וחוב החברה לא נפרע. התובעת תבעה את החברה ואת בעליה, הנתבע, בגין החוב, אך התביעה נדחתה משום שלא נמצא כי הנתבעת חתמה על שטר החוב כערבה, ואף לא הסכימה לכך. השופטת קיבלה את גרסת הנאשמת לאירועים, לפיה חתמה בשם החברה על שטר החוב וסייעה ברישום פרטי אביה כערב. השופט לא מצא כל ראיה לכוונה להונות את התובע להאמין כי הנתבע חתם על שטר הערבות. עוד נקבע כי התובעת לא ניהלה משא ומתן עם הנתבעת בנוגע לערבותה האישית, ועל כן לא ניתן להטיל עליה אחריות בגין חוסר תום לב במו"מ או מצג שווא רשלני. זאת ועוד, השופטת קבעה כי התובעת לא הוכיחה כי הסתמכה על קיומן של שתי חתימות על שטר החוב או כי שינתה את עמדתה לרעה בשל כך. התובעת גם לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהנתבעת ידעה על מצבו הכלכלי של אביה או שהיא הטעתה את התובע בנוגע לכך. בסופו של דבר נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך 7,500 ₪ בשל התעקשותו של התובע על משפט חוזר על בסיס אותן טענות.