ת"א 20117-01-13

תקציר

התובעת, שסבלה מגידול במוח הקשור לטיפול קרינתי לגזזת, הגישה תביעה נגד הנתבעת בגין רשלנות ואי יידוע בדבר הסיכון המוגבר לגידולים סרטניים כתוצאה מהטיפול. עם זאת, התביעה נדחתה מחמת התיישנות. התובעת טענה כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות מהמועד בו נודע לה על רשלנות הנתבעת, שהתרחשה לאחר שפורסם פסק דין פורץ דרך במקרה דומה (סימה ראובן). בית המשפט בחן את ההוראות הנוגעות לתקופת ההתיישנות ואת החריגים המפורטים בסעיפים 8 ו-89(2) לתקנות הרלוונטיות. נקבע כי אי ידיעתו של התובע לא הייתה על הנזק עצמו אלא על היסוד הרשלני או הקשר הסיבתי בנזיקין, ולפיכך חל סעיף 8. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעת לא עמדה בקריטריונים לתחולת סעיף זה, שכן העובדות המהוות את עילת התביעה לא היו ידועות לה. התובעת הייתה מודעת לקשר בין מחלתה לבין ההקרנות כבר בשנת 1985, וידיעת המדינה על הסיכונים לא הוסתרה ממנה. יתר על כן, היא השתתפה באופן פעיל בבחירת הטיפולים והמעקבים שלה, מה שמעיד על מודעותה למצב. בית המשפט הגיע למסקנה כי התביעה נדחתה בזמן, ודחה אותה, בהתחשב במצבו הקשה של התובע בכך שפסק לנתבע סכום קטן בלבד בהוצאות.