ת"א 4850-06-14

תקציר

התובע, פועל בניין, תבע את מעסיקו (הנתבע מס' 2) ואת בעל הבית (הנתבע מס' 1) שאת ביתו עבד בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה. התאונה אירעה כאשר התובע נפל מפיגום תלוי שנטה והתמוטט וגרם לו לפגיעות קשות במוח ובגוף. הוא אושפז למשך כחצי שנה ונותר עם נכות קבועה של 100%. תחילה התייחס בית המשפט לטענת הנתבע מס' 2 כי התובע ויתר על זכותו לתבוע. בית המשפט קבע כי הסכם הוויתור אינו תקף משום שהתובע לא הבין עד תום את השלכותיו בשל מצבו הרפואי וניצול מצוקתו הכלכלית. לפיכך, התובע לא היה מנוע מלהגיש את התביעה. בשאלת האחריות מצא בית המשפט את הנתבעת מס' 2 אחראית לתאונה. נקבע כי הנתבע מס' 2, המעסיק, לא עמד בהתחייבויותיו כלפי התובעת, לרבות העמדת תנאי עבודה בטוחים, הדרכת עובדים ופיקוח עליהם והקפדה על שימוש בציוד מגן אישי. בית המשפט דחה את טענת הנתבעת מס' 2 כי התאונה אירעה עקב חבלה של עמיתים לעבודה, וקבע כי היא אינה נתמכת ואינה סבירה. עם זאת, בית המשפט ניקה את הנתבע מס' 1 מכל אחריות. נמצא כי הנתבע מס' 1 עשה שקידה ראויה בבחירתו בנתבע מס' 2 כקבלן, ערך בירורים סבירים לגבי כישוריו והתקשר בחוזה שהטיל את מלוא האחריות על העבודה לנתבעת מס' 2. יתר על כן, בית המשפט קבע כי לא ניתן להטיל על הנתבעת מס' 1 אחריות להפרות סטטוטוריות כלשהן, שכן התקנות הטילו על הקבלן את האחריות לאמצעי הבטיחות. בהערכת הנזקים, קבע בית המשפט כי נכותו התפקודית של התובע היא 100%. לתובע נפסקו 4,216,000 ₪, שכללו פיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, עזרה מאחרים, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. לאחר ניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי, הסכום הכולל שחבה הנתבעת 2 לתובע היה 2,464,238 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 100,000 ₪. תביעתו של התובע כנגד הנתבע מס' 1 נדחתה, והוא חויב לשלם לנתבע מס' 1 הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.