ע"פ 409/86

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לעתירה לביזיון בית המשפט הנובעת מהסכם פשרה בין המערערת לבין המשיבים. ההסכם, שאושר על ידי בית משפט השלום, היה כרוך בהתחייבות המערערת לספק למשיבים מעלית, בצירוף ערבות בנקאית, ובהתחייבות המשיבים לרכוש מהמערערת שתי מעליות נוספות. חילוקי דעות בנוגע לביצוע ההסכם הביאו את המשיבים לעתור לבית המשפט המחוזי בבקשה להצהיר על זכותם להתקשר עם צד שלישי להתקנת המעלית. לאחר מכן הצהירו הצדדים על מחויבותם לכבד את הסדר הפשרה, ובית המשפט אישר הסכם זה. אולם, הכרזה זו לא לוותה במעשים, מה שהוביל את המשיבים לפתוח בהליכי ביזיון בית המשפט. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים, והניע את המערער לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בחן את הסכם הפשרה ואת פסק דינו של בית משפט השלום, וציין כי התחייבויותיה של המערערת לא עמדו בפני עצמן אלא קשורות בהסכם הפשרה. השאלה הקריטית הייתה האם התחייבויות הצדדים שלובות זו בזו או עצמאיות. בית המשפט קבע כי אומד דעתם של הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם הפשרה, היה מכריע בקביעתו זו. מאחר שההסכם לא הצביע על התחייבויות שלובות זו בזו ופרשנותה של המערערת עצמה להסכם תמכה בדעה זו, ההתחייבויות נחשבו עצמאיות. משכך, אחריותו של כל אחד מהצדדים עמדה בפני עצמה, והמערערת הייתה חייבת לקיים את התחייבותה להתקין את המעלית, ללא קשר לשאלה אם המשיבים מילאו את חלקם בעסקה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי פסק הדין בבית משפט השלום, שאישר את הסכם הפשרה, לא היה הצהרתי בלבד אלא נשא תוקף של צו, והפך אותו לאכיפה. לפיכך, נדחתה טענת המערערת כי פסק הדין אינו כולל צו אופרטיבי. השופט גולדברג, יחד עם השופטים ברק ולוין, הגיעו למסקנה כי הערעור לוקה בחסר צדק ואישרו את החלטת בית המשפט קמא, תוך שהם מדגישים כי על המערערת למלא את חובתה להתקין את המעלית ולעמוד בתנאי הסכם הפשרה.