על"ע 7/76

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו להשעות עורך דין שהוגש נגדו כתב אישום בעבירת משמעת לפי סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. ההשעיה באה בעקבות כתב אישום שהוגש נגד עורך הדין בינואר 1976 בגין עבירה של גניבה בידי סוכן, בסך 200,000 ל"י שקיבל מלקוח בעסקת מקרקעין. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי, שקיבל חלקית את הערעור וצמצם את ההשעיה רק לייצוג אדם אחר בפני בית דין כלשהו. הן המערער והן הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית הדין הארצי להשעות את עורך הדין הייתה מוצדקת. בית המשפט הדגיש כי ההשעיה הזמנית שעליה הורה לפי סעיף 78(ג) אינה קביעת אשמה אלא בחינת כתב האישום ונסיבות נוספות, שיכולות לכלול אמירות של עדים שטרם נחקרו וחומרים אחרים שאינם קבילים במשפט פלילי. סמכות ההשעיה צריכה להיות מופעלת בזהירות, אך במקרה זה הן בית המשפט המחוזי והן בית הדין הארצי שקלו בכובד ראש את מכלול הנסיבות ומצאו כי העבירה המיוחסת לעורך הדין מהווה מעשה מחפיר. בית המשפט דחה את טענות המערער בדבר אי צדק פרוצדורלי והדגיש כי החלטת ההשעיה התקבלה כראוי, במיוחד נוכח חומרת העבירה המיוחסת. זאת ועוד, ציין בית הדין כי בית הדין הארצי כבר גילה סלחנות כלפי המערער בכך שהגביל את ההשעיה לייצוג בבית המשפט בלבד. בית המשפט העליון סיים את דבריו בדחותו של הערעור ובהדגישו את הכדאיות של קביעת מועד משפטו של הפרקליט בבית המשפט המחוזי בהקדם האפשרי.